באחת העבודות נכללה גם עבודת השורשים שלי, התחלתי לקרוא אותה מחדש, החלק היותר מעניין היה הראיון שלי עם הסבים שלי על החיים בגרמניה ועל עצם היותם ניצולי שואה, זה היה מרגש מאוד...
ראיתי גם כל מיני תמונות משפחתיות בעבודה והתחלתי להרגיש געגועים למשפחה השלמה שלי.
אבא לא פה, סבא וסבתא משני הצדדים לא פה, חלק מהדודים לא, מישהו בכלל נשאר פה?
לפעמים אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו ההורים שלי לא היו מתגרשים, היינו באמת happy little family?
והאם העובדה שאבא שלי לא נכח בגיל ההתבגרות שלי, משפיעה עלי באיזשהו אופן?
האמת, אני חושבת שמי שהכי הושפע מזה היה אחי, ובצדק, היה לו קשר מאוד חזק עם אבא שלי, ועכשיו אחי נשאר הגבר היחידי במשפחה,
זה שמזיז רהיטים, זה שהורג יתושים/ג'וקים,החזק, הקשוח, מין "אבא" שני כזה.
ויש לו לב כל כך זהב שהוא עושה את הדברים האלה בשמחה למרות שהוא לא אוהב את זה (אני יודעת), לא סתם הוא הילד האהוב על אמא שלי D:
אני זוכרת שבהתחלה הוא דיי נכנס לדיכאון,אבל אני לא חושבת שזה דווקא בגלל הגירושים, זה עצם העובדה שאבא הלך, עזב ולא יחזור יותר לעולם.
אני הייתי קטנה יותר ולא ממש הבנתי את המשמעות של זה ואחותי הקטנה בכלל לא הבינה כלום.
רק אחרי כמה שנים הבנתי מה זה אומר- שאבא לא יחזור יותר.
אני מרחמת על אחי, באמת מרחמת, כי אני רואה שקשה לו עם זה, אין לו דמות אב, והוא גבר, הוא צריך את זה.
כמובן, יש את הבן זוג של אימי אבל... אויש הוא לגמרי לא דמות אב.
למרות שאחי שומר בערך על קשר עם אבא שלי, זה לא אותו הדבר... וחבל לי בשבילו.
למעשה, אני היחידה מבין אחיי שלא ממש שומרת על קשר עם אבא.
ואני לא מרגישה צורך גם.
אני מרגישה מושפלת כשהוא שולח לי הודעות ביום הולדת, זה כל כך פתטי...
אני לא רוצה שילח לי יותר ברכות עלובות שכאלה שברור לי שהוא לא מתכוון למילה שהוא אומר, עדיף שלא ישלח בכלל.
אני בכל זאת, כן שולחת לו מעצם היותי "ילדה" טובה, אבל אני לא רוצה שהוא ישלח, לא.
אמא שלי אומרת שאני מתאכזרת אליו.
במה בדיוק? אני ממש לא.
איך אפשר בכלל להתאכזר למישהו שאין לך שום קשר איתו?
אם הדברים היו אחרים הייתי מדברת, יוצרת קשר, אבל what for??
אין לי כוח להתעסק בזה יותר.
והבנתי שאבא שלי *עדיין* לא הבין את זה...
מה שמזכיר לי, לפני כמה שבועות אחי סיפר לי שאחרי הצבא הוא מתכנן לטוס לגרמניה ולגור אצל אבא לכמה חודשים.
הלכתי למות ברגע ששמעתי את זה.
אני ממש קשורה לאחי, גם ככה שבוע שהוא בצבא זה סיוט בשבילי, אז חודשים?
ואני לא מבינה, מה יש לו לחפש שם?
דיי, תבינו אחים שלי:
אבא לא רוצה קשר איתנו, למה להתעלק עליו??
הם פשוט לא מבינים מה זה אומר שהוא קם והולך, ולא חוזר.
ואני מתפלאה איך שני ילדים חכמים לא מבינים את זה..
אני מקווה שהרעיון של לגור אצל אבא עדיין בגדר חלום שלו, אני לא רוצה שיתאכזב שוב.
כמה לבבות אפשר לשבור?!
ועוד אמא שלי, שציפיתי ממנה שלא תרשה לו לטוס, הסכימה בשמחה.
נו באמת.. עכשיו גם לאבד את אחי?
איזה יופי משפחה מפורקת לחלוטין.
ומה אם יהיה לו טוב יותר שם? והוא יחליט לגור שם? וישכח ממני?
אני לא מוכנה..
ואני לא מבינה איך אבא לעזאזל הסכים לזה.
טוב, נמאס לי כבר.
לא אכפת לי.
מי שרוצה לעזוב, מוזמן.
אין לי כוח לאף אחד!
;){kind=link}