ולא סתם קללות, גם קללות בגרמנית :X
כאילו אני איזה גוש זבל חסר רגשות שתקוע לה בגרון.
ומה בכלל הסיפור?
אז ככה, היום בבוקר התארגנתי לבית ספר ובזמן ששמתי את החולצה עגיל אחד מהאוזן נפל לי מתחת למיטה.
ואני שעה ניסיתי לחלץ אותו מתחת למיטה ואמא שלי צועקת עלי "נו כבר", "קדימה", "צאי מהחדר", ועוד כל מיני קללות שלא נעים להגיד ואני אומרת לה "נפל לי העגיל ואני מחפשת אותו" והיא ממשיכה לזרוק לעברי קללות ולרקע מצטרפת אחותי הקטנה שמתגלגלת מצחוק.
"לעזאזל" צעקתי.
אמא שלי נכנסה לחדר וניסתה לעזור לי להוציא את העגיל מתחת למיטה, אך ללא הצלחה.
היא צעקה עלי ואמרה שבגללי כולם יאחרו ושלא נורא אני יכולה ללכת לבית ספר עם עגיל אחד.
"מה? אני ליצן?" צעקתי עליה.
והיא התחילה לקלל אותי שוב, "מטומטמת","נו,מפגרת", "זבל", "מה זה אכפת לך מה חושבים עליך?", "אף אחד לא ישים לב".
ספגתי את הקללות ולא החזרתי שום דבר.
"אז את יכולה לפחות להוריד לי את העגיל השני?" שאלתי בפרצוף נעלב.
"לא" היא אמרה עצבנית.
ואז היא הסבירה שקשה להחזיר את העגילים האלה ואני סתם אבכה אחר כך שזה כואב לי.
הבטחתי לה שלא, התחננתי בפניה "פליז, תוציאי לי את העגיל!!"
היא הסכימה ואמרה לי לא לבוא אליה אחר כך שתחזיר לי אותם, כי אחר כך אני "אקבל" מכות.
כל הדרך לבית ספר הלכתי בפרצוף חמוץ, אמא שלי ללא ספק הרסה לי את כל היום.
אני לא מתכוונת לדבר איתה, לפחות לא היום.
והיא אפילו לא ביקשה סליחה קטנה.
היא קיללה אותי כאילו רצחתי מישהו, וואו בסה"כ ניסיתי לחלץ את העגיל!
זאת אשמתי שאכפת לי מאיך אני נראת?
מה אני באמת פאקינג ליצן? זה כמו שאני אלך עם סנדל ברגל אחת ונעל ספורט ברגל אחרת, זה מביך!
אוף
לפעמים זה כל כך מעצבן שאמא שלי לא מבינה אותי :/
ואני באמת נפגעתי מזה.
לא שזה חדש, אמא שלי כמעט כל שבוע מקללת אותי.
אבל היא אומרת שזה מ"אהבה".
והאמת כבר אני לא מייחסת לזה חשיבות, אבל היום באמת נפגעתי, אולי בגלל שהצעקות היו מוגזמות או אולי בגלל שאני לא חושבת שיש עילה אמיתית למקרה הזה...
;){kind=link}