אחרי ההפסקה שתיהן באו לכיתה שלי ולקחו אותי לחדר הנהלה.
קצת חששתי, אבל אמרתי לעצמי, מה כבר יעשו לי?
כשנכנסתי לחדר ראיתי את דניאל, יבגני, מיכה ושלי.
הם ישבו בחוסר מעש ובשקט מוחלט.
נבהלתי, זה לא אופייני לאף אחד מהחבר'ה האלה.
הרכזת התחילה לנזוף בנו, לא הסתכלתי עליה, הסתכלתי על הרצפה וספרתי את המרצפות, אחר כך התעסקתי עם הידיים, פתאום המחנכת שלי צעקה "אד! תסתכלי כשמדברים אלייך!".
וואו לא ציפיתי לצעקה כזו, ממש נבהלתי, הרמתי את הפנים והסתכלתי על מיכה.
שלי התחילה לבכות, החזקתי לה את היד.
אחרי שהרכזת סיימה לחפור היא ביקשה מאיתנו להגיב, אף אחד לא ענה.
הייתה דממה מוחלטת.
"אני מחכה.." היא אמרה.
גילגלתי עיניים והגבתי, אמרתי את כל מה שיש לי בלב, כנראה שזה היה יותר מידי...
התחלנו להתווכח שם, אני והרכזת.. אני לא מבינה מה הבעיה שלה להרפות ממני.
אף פעם לא שנאו אותי כל כך כמו שהיא שונאת אותי!
"את נראת כל כך מתוקה, חבל שאת מדברת ככה"
על מה בכלל דיברתי? על האמת.
בחיי- היא כל כך אבל כל כך מעצבנת!.
אחרי חצי שעה בערך היא שיחררה אותנו לחופשי.
זהו, אני יודעת שעכשיו היא שונאת אותי לגמרי.
ואף אחד מהחברים שלי לא עזר לי בכלום, הייתי צריכה לריב עם הרכזת, ואף אחד מהם לא טרח להגיב או לומר מילה.
הרסתי לעצמי את כל הסיכויים להיות מצטיינת בשביל לדאוג לתחת שלהם.
אז יופי, נחמד לדעת שזו ההכרת טובה שלהם - לא להגיב בכלל.
;){kind=link}